מחלת הנטינגטון היא מחלה גנטית קשה, ולמרבה המזל, היא נדירה יחסית. הבעיה היא, שגם אם המחלה פוגעת במאית אחוז של האוכלוסייה, לכל אחד הנפגע ממנה, הפגיעה היא במאה אחוז.
לא אאריך כאן בתיאור המחלה באמצעות העתקת מידע עליה ממקומות אחרים. מן הסתם, אם הגעתם לעמוד זה, אתם כבר יודעים יותר מדי על המחלה, עקב כך שאתם עצמכם סובלים ממנה או שהנכם קרובי משפחה למישהו הסובל ממנה. אם זה אינו נכון לגביכם, ורצונכם הוא רק ללמוד את הנושא לשם השכלה כללית, אני ממליץ לכם לפנות למקורות הבאים לפני שתמשיכו לקרוא כאן:
בנוגע לטיפול במחלה זו, עדיין לא נמצאה תרופה למכה שבאמת עושה הרבה. התגלה הגן הפגום הקשור למחלה זו, וכמו כן, מובן הקלקול המבני של החלבון המיוצר מִגֵן זה. התקווה לעתיד היא שתתגלה הדרך בה החלבון הלקוי פוגע במוח, ולאחר מכן תיפתח האפשרות לפתח תרופות למזער את הנזק הנגרם מהמחלה או אפילו לרפא אותה. תרופה שכזאת, שתטפל בעומקה של מחלת הנטינגטון, הנה כעת בגדר חלום בלבד, והחולים בה כיום מקבלים טיפול סימפטומטי בלבד, בניסיון עיקש לשפר את איכות חייהם. גם אם בתוך חמש שנים או עשור תימצא תרופה יעילה, זה עלול להיות מאוחר מדי לחולים של היום.
אופטימיות
עד כאן, מאמר זה נשמע פסימי, אבל מרגע זה ואילך, הוא הופך להיות המאמר האופטימי ביותר שקראתם פעם בנושא של מחלת הנטינגטון. הערה: האופטימיות שמורה רק לאלה המוכנים לחשוב "מחוץ לקופסה" ולנסות משהו חדש. עמיתיו של גלילאו לא היו מוכנים להסתכל דרך הטלסקופ כדי לראות את מה שהוא ראה. הטבע של בני האדם לא השתנה מאז, אבל מה טוב יותר: אחד שרואה דבר כלשהו או מיליון שלא רואים אותו?
כנראה, ישנו טיפול אפקטיבי מאוד למחלת הנטינגטון. אני מדגיש את המילה, "כנראה", כי מתועדים לזכות השיטה שאני עומד להציג בפניכם, רק מקרים בודדים בהם יושמה שיטה זו. במקרים אלו, מן הצד השני, נרשמו הצלחות מרשימות, עד כדי היעלמות כמעט מוחלטת של תסמיני המחלה. אין מחקרים מבוקרים על כך, וכנראה לא יהיו כאלה, לפחות עד שהרפואה המודרנית תרכיב משקפיים חדשים ותראה את העולם בצורה שונה מכפי שהיא רואה אותו כיום.
השיטה המצליחה הזו נקראת רפואה אורתומולקולרית, שיטה המטפלת באנשים בעיקר באמצעות חומרים שנמצאים בגוף באופן טבעי. שיטה זו קיימת למעלה משישים שנה, ולמרות אין ספור הצלחותיה במגוון רחב של מחלות אצל בני האדם, היא זוכה ליחס של העלמת עין או נפנוף יד מצד הרפואה הממסדית. השיטה מבוססת על ממצאים מדעיים בקשר להשפעת חומרים טבעיים אלה – רכיבי מזון כמו ויטמינים, מינרלים, חומצות אמינו ואחרים – על התהליכים הביוכימיים המתרחשים בכל תא בגוף בכל רגע. היא מבוססת גם על השיטה המדעית המקובלת מזה דורות, התצפית הקלינית של רופאים ומטפלים שיישמו את הממצאים במרפאות שלהם ודיווחו על התוצאות. אני עסקתי בלימוד ויישום השיטה האורתומולקולרית במשך יותר מעשור, ואני מאמין בה בכל לבי.
בשנת 1973, הגיע אל ד"ר אברם הופר, רופא פסיכיאטר ודוקטור לביוכימיה, מטופל עם מחלת הנטינגטון. ד"ר הופר לא טיפל מעולם קודם לכן במחלה זו, וידע רק שהיא חשוכת מרפא. המטופל היה בן שישים, וסבל כבר עשרים שנה מהמחלה. מצבו היה בכי רע – הוא סבל מחולשה, ירידה חדה במשקל ומירידה בתפקוד המחשבתי. הוא סבל מדיכאון, עצבנות, רעידות וכיווצי שרירים ועייפות.
לאחר שהוא הסביר שניתן לקוות ללא יותר מהקלת מה בסימפטומים, ד"ר הופר רשם לו כמה תוספי מזון ושינויים תזונתיים. לאחר חודש, המטופל היה פחות מדוכא, יותר מרוכז, יותר חזק, והתחיל לעשות עבודות בשטח הבית בפעם הראשונה מזה שנים רבות. ד"ר הופר הוסיף עוד ויטמינים, והעלה את המינון של אחד מהם. מגמת הירידה במשקל הגוף התהפכה, ומשקלו של המטופל עלה בקילוגרם, מה שהיה מלווה בחזרת שריריו לגודלם ולחוזקם הטבעיים. כל כאבי השרירים ורעידתם נעלמו, והרמה האנרגטית המשופרת אפשרה למטופל לחיות חיים נורמליים ופעילים. מצבו הנפשי השתפר גם הוא, ושלוש שנים לאחר מכן, כאשר הופר ראה אותו בפעם האחרונה, מצב בריאותו היה בכי טוב.
ד"ר הופר טיפל בעוד מקרה אחר של מחלת הנטינגטון, והיה עד לתוצאות דומות. הוא פרסם את תיאורי המקרים, ובמשך השנים, קיבל דיווחים נוספים על ההצלחות של הטיפול האורתומולקולרי במחלת הנטינגטון.
האם הפגם הגנטי במחלת הנטינגטון גורם לצורך מוגבר ברכיבים תזונתיים מסוימים? האם כאשר מספקים לחולה רכיבים תזונתיים אלו בכמויות מוגברות מהרגיל, ניתן "לפצות" במידה משמעותית על הפגם הגנטי ולאפשר לחולה לחיות חיים טובים?
.
הדרך פתוחה לפניכם לבחור האם להמשיך בדרך המקובלת המובילה לשום מקום טוב, או האם לנסות את השיטה הפשוטה המוצעת כאן. היות שרמת הסיכון ביישומה שואפת לאפס, אין מה להפסיד מעבר לעלות הכספית החודשית הצנועה, הכרוכה בטיפול זה. קחו אחריות, וצרו קשר אתי עוד היום. אני יכול לעזור לכם!
ד"ר דולב גילמור PhD, נטורופת
