המינרל יוד ובלוטת התריס:
לפני כחמש עשר שנים, שמתי לב שאצל בחורה בת 17 הופיעה נפיחות בבסיס צווארה. שאלתי אותה איך היא מרגישה, ותשובתה חיזקה את חששותיי שהיא סובלת מפעילות לא תקינה של בלוטת התריס. בדיקות דם אישרו את האבחון, והיא התחילה ליטול את ההורמון T4 בצורת התרופה אלטרוקסין, כמקובל. תוך זמן קצר, החלה הבחורה לחוש שחל שיפור במצבה, ששוער לדעתה כשיפור של 50%. המלצתי לה שתבקש מהרופא שלה לנסות לתת לה מינון נמוך של ההורמון הפעיל של בלוטת התריס, T3, אך הרופא סירב לעשות זאת, אף על פי שהיא הציגה בפניו מחקרים שנערכו בנושא וציינה בפניו שבארצות הברית מקובל לתת את ההורמון T3 כאשר התוצאה המתקבלת מנטילת T4 אינה מספקת. התברר לי שכנראה אין בכלל T3 בארץ. לאחר כמה שנים, הבחורה התחתנה ועברה לגור בארצות הברית, שם קיבלה מרשם להורמון T3 ומצבה השתפרה עוד קצת, בעודה סובלת מאיכות החיים המוגבלת, הצפויה לסובלת מתת-פעילות של בלוטת התריס.
הסיפור הזה התחיל בתקופת לימודיי. בשנים האחרונות, קבוצת רופאים בארה"ב החלו לסקור את הספרות הרפואית ההיסטרית אודות היוד, והתחילו לתת את מינרל זה לאלפי מטופלים, בהתאם למה שלמדו.
התגליות הישנות והחדשות המופיעות בכתבים של רופאי "פרויקט היוד", הציתו את סקרנותי, והביאו אותי להשקעה של שעות על גבי שעות בלימוד מחקרים ומאמרים בנושא היוד והתוצאות הקליניות שנתקבלו כתוצאה מנתינת מינרל זה. לאחר שהספקתי להשתכנע מנכונות הדברים, התחלתי ליטול יוד בעצמי בצורה מסויימת ולהמליץ על כך למטופלים המתאימים. כדי להפיץ את המידע לציבור הרחב (ואני מקווה גם לרופאים), התחלתי לכתוב סדרת מאמרים בנושא היוד. אני ממליץ לקרוא את המאמרים בסדרה, החל מהראשון, העוסק בהיסטוריית היוד ובשאלת הזנחת השימוש הרפואי בו.
כעת נראה לי שהטיפול שקיבלה אותה הבחורה שפגשנו בתחילת המאמר, אותו טיפול שניתן למיליוני אנשים כל יום, מבוסס על גישה מוטעית.
הקשר בין המינרל יוד לבלוטת התריס הוכר לפני קצת פחות ממאתיים שנה. בשנת 1820 בקירוב, היוד ניתן בפעם הראשונה כטיפול בגויטר (זפק). בשנת 1920, דיווח החוקר מרין על תוצאות חיוביות שנתקבלו לאחר נתינת 9 מ"ג של יוד למניעת זפק בקרב נערות. באותה תקופה, החלה ההעשרה של מלח שולחן ביוד בצורת יודיד אשלגן, וכיום, השיטה הנה מקובלת בכל העולם כאמצעי למניעת גויטר וקרטניזם – פגיעה בהתפתחות הפיזית והמנטלית כתוצאה מחסר ביוד – וארגון הבריאות העולמי מקדם את הנושא בקרב אוכלוסיות החיות באזורים בהם היוד חסר בקרקע.
למה, אם כן, כאשר רואים בארצותינו המודרניות הגדלה בבסיס הצוואר של בחורה, או לאחר בדיקת דם המראה על רמת TSH גבוהה, האבחון המקובל כמעט ללא עוררין הנו תת-פעילות של בלוטת התריס, אבחון שמוביל מיד למתן הורמון? למה איננו מיישמים את הידוע בכל העולם במשך מאתיים שנה, ומבינים שלפחות ייתכן שמקורה של תת-הפעילות כרוך במחסור במינרל יוד, הדרוש כדי ליצור את הורמוני הבלוטה? הרי ידוע שאם חסר יוד, חומר הגלם העיקרי של הורמונים אלה (יחד עם חומצת האמינו טירוסין) – הבלוטה אינה מייצרת כמות מספקת של הורמוניה.
מאז שנות השלושים של המאה העשרים, העולם הרפואי מעלים עין מהשימוש ביוד לטיפול בתת-פעילות של בלוטת התריס (תת תריסיות), ומעדיף לתת את ההורמונים – בדרך כלל רק אחד מההורמונים – וכך מטפלים רק בתוצאה של הבעיה, ולא בשורשה. למה לא נותנים יוד לתקופת ניסיון? הרופאים ד"ר גאי איברהם, המוביל בחידוש השימוש ביוד, וד"ר דוד ברוינשטיין, מחבר הספר "Iodine, Why You Need It and Why You Can't Live Without it", מדווחים על הניסיון הרב שצברו בנתינת יוד לסובלים מפעילות בלתי תקינה של בלוטת התריס. גם מטופלים הנוטלים את הורמוני בלוטת התריס במשך שנים, המרגישים בעקבות כך שיפור בבריאותם אבל "לא במאה אחוז", מרגישים פתאום יותר טוב כאשר הם נוטלים תוסף של יוד. נטילת ההורמונים גורמת, בסופו של דבר, לניוון הבלוטה (כי תפקידה ביצירת הורמונים כבר נלקח ממנה), אבל במקרים שבהם גודל הבלוטה נשאר תקין, מטופלים רבים הצליחו להפסיק את נטילת ההורמונים או לפחות להוריד את המינון. נטילת ההורמונים אינה מפחיתה את הסיכון לחלות בסרטן השד, מחלה אשר שכיחותה עולה בקרב נשים עם תת תריסיות.
האלטרוקסין, או תרופה אחרת של T4, הוא תרופה טובה יחסית בהשוואה לתרופה הממוצעת, בהיותו חומר אורתומולקולרי – זאת אומרת, זהה למולקולת ההורמון הטבעית – ובמיוחד אם הוא ניתן יחד עם T3, כדי לחקות את תפוקתה של הבלוטה. ההורמון עוזר למיליוני אנשים לחיות חיים איכותיים יותר, אבל הטיפול באמצעותו אינו מושלם. אם מקור הבעיה הוא חסר ביוד, היוד מהווה פתרון לשורש הבעיה, והוא עשוי להביא להבראתה של בלוטת התריס במקום לניוונה. זאת ועוד, בעיית החסר ביוד אינה משפיעה על בלוטת התריס בלבד. ליוד יש תפקיד בכל תא, ובמיוחד בשדיים, בשחלות ובערמונית, איברים שמרכזים את היוד באופן דומה לאופן שבו בלוטת התריס מרכזת אותו, אך במידה פחותה ממנה. התפיסה המקובלת, ש-90% מהיוד מתרכז בבלוטת התריס ושאין לו תפקיד חשוב אחר בגוף, אינה נכונה. הרופאים שציינו מדווחים על הצלחה רבה בנתינת היוד לטיפול בציסטות בשחלות, בשדיים פיברוציסטיים, בפיברומיאלגיה ובבעיות נוספות. בעבר, היוד בצורות שונות – יודיד אשלגן, יוד דו-אטומי או תמיסת לוגול, שהיא שילוב של שתי צורות אלו - נחשב כמעט לתרופה אוניברסלית. (היוד אפילו נמצא יעיל כאמצעי טיפול בפעילות יתר של בלוטת התריס, אבל אודות דבר זה כתבתי מאמר נפרד, כי זה באמת הפוך על הפוך מהדעה המקובלת.)
(הערה: מאמר זה אינו מיועד להיות המלצה לטיפול. היוד הנו חומר עוצמתי, ומומלץ לנוטלו בהנחיית רופא או מטפל ברפואה טבעית הבקי בנושא. עם זאת, הצורה בה רוב הרופאים מבינים את היוד, אינה מעודכנת ואינה נכונה, ולכן אתם מוזמנים לפנות אליי לייעוץ.
להלן תשובה לשאלה בפורום מסוים בנושא הנ"ל:
מחבר:------תאריך:24/5/2010
שעה:00:48
שלום, אני בן 22 עוסק בפעילות גופנית מאומצת בחדר כושר. בשנה האחרונה מבדיקות דם שעשיתי נמצא שההורמון TSH גבוה מהנורמה. בבדיקת דם אחת זה יצא 5.5 לאחר שלושה חודשים זה תיפס ל 7.8 . אח"כ זה שוב חזר ל-5.6 ועכשיו בבדיקת דם האחרונה שעשיתי הTSH יצא 7.63.
יש לציין שההורמונים T3 ו T4 יצאו בטווח הנורמה בכל פעם.בכל הפעמים רופאת המשפחה אמרה שזה בסדר ושאין צורך בטיפול תרופתי עד שזה לא יגיע לרמה של 10. מהסימפטומימים יש לי רק נשירת שיער, אך לא מאסיבית ויש לפעמים הרגשה של עייפות. האם אני סובל מתת פעילות בלוטת התריס ומה עליי לעשות?
האם זה יכול לנבוע מחוסר יוד בתזונה?
התשובה שלי:
סליחה שאני אומר את זה, כי אולי אני טועה, אבל לפי שיטת רופאת המשפחה שלך, את יכולה לצפות לכמה שנים של ירידה באיכות החיים עד שתגיעי ל-TSH של 10 ותקבלי טיפול. עדיין אין לך את העייפות ועליה במשקל (אולי בגלל האימונים), ולכן אין צורך לקחת אלטרוקסין, אבל כנראה זה יגיע.רמות ההורמונים של הבלוטה עדיין תקינים, אבל ה-TSH הגבוה אומר שיש מאמץ גדול לשמור על רמות אלה. מצב זה לא ימשך לעולם, ויווצר צורך ליטול באלטרוקסין.
ישנה דרך אחרת שלא מקובל על הרפואה הקונבנציונלי בכללה, אבל ישנם רופאים שעושים עבודה מאוד טובה, חשובה ומשכנעת בנושא. יתכן מאוד שהבעיה שלך מתחילה מחוסר במינרל יוד, שהוא אחד היסודות לבניית הורמוני בלוטת התריס. הרופאים שלך יגידו לך שמסוכן לקחת מעל לקצובה היומית ליוד, אבל זאת טעות גדולה. היוד ניתן במשך מאתיים שנה לכל מיני בעיות של בלוטת התריס, וזה עובד ובטוח לרוב רובם של אנשים. נטילת היוד חייב להיות בפיקוח של מטפל המבין בנושא.
למאמר הבא בסדרה
