יוד וסרטן השד
ישנו גורם אחד לרוב המקרים של סרטן השד. הגורם הוא מחסור ביסוד קורט (מיקרו-נוטריאנט) ... במידה וגורם זה מתגלה, מסתבר שמחקרים על הוספתו יובילו לצמצום השכיחות של סרטן השד.1 לפי דעתם של מספר חוקרים, יסוד הקורט ההגנתי הנו היסוד החיוני, יוד.2
מומלץ לקרוא את החלקים הקודמים בסדרה זו לפני שמתקדמים וקוראים מאמר זה.
אחת מתוך כשמונה נשים בישראל עלולה לחלות בסרטן השד במשך חייה. מאמצי מחקר עצומים מושקעים כדי לשפר נתון זה ולהציל חיים. במאמר זה, נסקור את המחקרים על השפעת היוד על רקמת השד ועל הסיכון לסרטן השד. האם הדחייה הלא מוצדקת של השימוש ביוד, כמתואר במאמרים הקודמים, מונעת את השימוש באמצעי חשוב למניעת סרטן השד ולטיפול בו?
למרות התפיסה הרווחת שהיוד חשוב רק לבלוטת התריס, נמנים השדיים בין איברים שונים המרכזים את היוד, ומכאן נובע שהוא חשוב גם להם. השדיים מתחרים עם בלוטת התריס על האספקה של היוד, והצריכה היומית של היוד הדרושה לשדיים, דומה לזו של בלוטת התריס, היא בערך 6 מ"ג, זאת כדי להגיע למצב של רוויה.3 אסקין מצא ששדיים עם רקמה אנורמלית קולטים הרבה יותר יוד מאשר שדיים נורמליים, ומכאן נובע שבשדיים אנורמליים קיים מחסור גדול יותר ביוד מאשר בשדיים תקינים.4
מחקרי אוכלוסיות (אפידמיולוגיה)
מחקרים אפידמיולוגים בוחנים את פריסת נתונים בקרב אוכלוסיות שונות, ומחפשים הקבלות בין שתי תופעות. לדוגמה, במאמר הקודם אמרנו שצריכת היוד בקרב היפנים היא גבוהה, ואילו השכיחות של ההפרעות בבלוטת התריס הנה נמוכה בקרב אוכלוסייה זו. כמו כן, השכיחות של סרטן השד הנה נמוכה בקרב היפניות. מחקר מסוג זה לעולם אינו יכול להוכיח קשר בין גורמים, אלא רק לספק חומר למחשבה ועילה לבצע מחקרים מדויקים יותר. אחרת, יכולתי לטעון שהעיניים המלוכסנות של היפניות מגנות על בלוטת התריס ועל השדיים.
בכל אופן, מחקרי אוכלוסיות כאלה אינם חסרי ערך אם לוקחים את הנתונים בפרופורציה. חיזוק נוסף ניתן, כאשר ההקבלה בנתונים מתגלה בקרב אוכלוסיות אחרות. ביפן ובאיסלנד, צריכת היוד היא גבוהה ושכיחות סרטן השד הנה נמוכה, לעומת מצב הפוך הקיים בתאילנד ובמקסיקו, בהן צריכת היוד היא נמוכה ושכיחות סרטן השד היא גבוהה.5
הקשר בין סרטן השד ובין תת פעילות של בלוטת התריס
היות שקיימים קשרים סטטיסטיים בין יוד, תת תריסיות וסרטן השד בקרב אוכלוסיות שונות,6 ראו חוקרים שונים לנכון לבחון את טבעם של קשרים אלו. האם אחת מהמחלות גורמת לשנייה, או האם שתי המחלות נובעות מגורם עצמאי, כמו היוד?7 להלן ממצאים שונים:
- ג'יאני (1996)8 השוותה 100 פציינטיות עם סרטן השד ל-100 נשים בריאות. תת תריסיות (מחלת השימוטו) נמצאה בקרב 13.7% מקבוצת החולות, וב-2% בלבד מקרב קבוצת הביקורת. הגדלת בלוטת התריס, סימן מובהק לנוכחות של מחסור ביוד, נמצאה אצל 27% של הפציינטיות עם סרטן השד, לעומת 11% בקבוצת הביקורת.
- ניתן למדוד את נפח בלוטת התריס באמצעות אולטראסאונד. הגדלת הבלוטה מהווה סימן למחסור ביוד. בקרב נשים באירלנד עם סרטן השד, הנפח הממוצע של הבלוטה היה 20.4 סמ"ק, נפח הגדול בצורה משמעותית מהנפח של 12.9 סמ"ק שנמצא בקרב קבוצת הנשים הבריאות.9 שארינג ועמיתיו דיווחו על ממצא דומה: בלוטת תריס מוגדלת נמצאה בקרב 45.5% מהפציינטיות עם גידול ממאיר (קרצינומה) בשד, לעומת 10% בקבוצת ביקורת.10
- השכיחות של נוגדנים מסוימים, שמהווים סימן למחלה אוטואימונית של בלוטת התריס, הייתה כפולה בקרב נשים עם סרטן השד בהשוואה לקבוצה הבריאה.11
הסתברות ביולוגית ופיזיולוגית לקשר בין מחסור ביוד ובין סרטן השד
כל המחקרים הנזכרים מצביעים על קשר הדוק בין מחלות בבלוטת התריס ובין סרטן השד, ומלמדים על הסתברות גבוהה לכך שהמחסור ביוד מהווה מכנה משותף בין הגורמים למחלות אלו. כדברי החוקר קאן (2000), "מתן יוד גורם לנסיגה גם של גויטר וגם של רקמת שד פתולוגית. היוד, בנוסף לבנייתו בתוך הורמוני בלוטת התריס, נבנה בתוך תרכובות מונעות התרבות תאים."12
אסאבס פרסם מאמר (2005) תחת הכותרת הפרובוקטיבית הבאה: "האם יוד הוא השוער של שלמות בלוטות השדיים?" ובמקום אחר כתב, "במחקרים על חיות ועל בני אדם, נמצא שלהוספה של יוד מולקולרי (I2) יש אפקט מדכא על ההתפתחות של גידולים שפירים וממאירים... אנו מציעים שתוספת של יוד תיכלל כטיפול מסייע בסרטן השד."13
אסטרוגן ויוד
"אסטרוגן" אינו חומר אחד, אלא הוא שם כולל של קבוצת הורמונים נשיים – בעיקר אסטרדיול, אסטרון, ואסטריול. ידוע שעודף באסטרוגן גורם להתרבות מהירה של תאים, המגבירה את הסיכון לסרטן. אמנם, לא כל האסטרוגנים שווים בתכונה זו. האסטריול נחשב לחומר בטוח, הנמכר ללא מרשם בארצות הברית, לעומת אסטרדיול, שהוא חומר מסרטן כאשר הנו בלתי מאוזן. ידוע מזה ארבעים שנה, שמחסור ביוד מייצר מצב של עודף אסטרדיול ביחס לאסטריול, דבר המעלה את הסיכון לסרטן של השדיים והשחלות.14
האם הורמוני בלוטת התריס מונעים סרטן או האם נדרש היוד עצמו?
מיד עם החלת הסינתזה של הורמוני בלוטת התריס בשנות השלושים, החליפו הורמונים אלו את מתן היוד כטיפול השגרתי בגויטר ובתת תריסיות כללית. כתוצאה מכך, כל אישה שאצלה המחסור ביוד היה הגורם לתת תריסיות, נותרה עם חסר של חומר זה, שהנו חיוני גם ברקמת השד. האם ההורמון עצמו הנו מספיק?
בשנת 1976, בוצע מחקר שנועד לבחון את היחס בין נטילת הורמוני בלוטת התריס ובין סרטן השד.15 בקרב קבוצת הביקורת, לקו 6.2% מהנשים בסרטן, לעומת 12.13% מהנשים בקבוצה שנטלה הורמונים.
בהגדלת בלוטת התריס, ישנן שתי תופעות אפשריות: היפרפלזיה היא התרבות מספר התאים, והיפרטרופיה היא מצב שבו התאים עצמם מתנפחים. המצב של היפרפלזיה הוא מסוכן יותר, היות שכל מצב של התרבות מהירה של תאים מעלה את הסיכון לסרטן. נמצא שטיפול ביוד מבטל את שני המצבים - היפרפלזיה והיפרטרופיה - בניגוד להורמון הבלוטה, T4, שמבטל רק את ההיפרטרופיה.16 זאת אומרת, מתן T4 במצב של מחסור ביוד אינו מפחית את הסיכון לסרטן.
מינון
למרות העובדה שבעולם המערבי כיום, נקבעו הקצובה היומית המומלצת של היוד וגבול הצריכה המרבית שלו ברמות של 0.150 ו-1.00 מ"ג בהתאמה, הצריכה הממוצעת שלו ביפן עומדת על 13.8 מ"ג, ורופאי פרויקט היוד נותנים מינונים של עד 50 מ"ג ואף יותר באופן שגרתי. אכן, ייתכן שיופיעו תופעות לוואי לנטילת היוד, אבל בדרך כלל הן קלות וזמניות, כפי שתיארתי במאמר השני בסדרה זו.
קביעת הצריכה היומית המומלצת של כל חומר נועדה למנוע מחלת חסר הקשורה למחסור חמור. במקרה של יוד, מחלת החסר הידועה היא הגויטר (זפקת). גנט ואסקין הסיקו,17 שהגנה מפני סרטן השד ומפני מחלת שדיים פיברוציסטיים מסופקת על ידי כמות של יוד שהנה גדולה לפחות פי 20 עד 40 מהכמות שמונעת גויטר, וזוהי כמות של כ-5 מ"ג ליום. רופאי פרויקט היוד מצאו שכמות של 50 מ"ג יוד מטפלת במצבים אלו בצורה יעילה יותר.
(ראוי לציין שישנן צורות שונות של היוד. נמצא שהצורה היונית, כמו יוריד אשלגן, יעילה לטיפול בבלוטת התריס ובעור, ואילו יוד מולקולרי (I2) הוא הצורה העדיפה ברקמות השד, השחלות והקיבה.18 בגלל ממצאים אלו ואחרים, מומלץ לתת תכשיר המכיל את שתי הצורות.)
השכיחות של מחסור ביוד
כל כמה שנים, נערך סקר מקיף בארה"ב הנקרא בראשי תיבות: NHANES. הסקר בודק את צריכת רכיבים תזונתיים שונים בקרב האוכלוסייה. בין היתר, נמדדות רמות היוד בשתן, ומתוך נתונים אלו נאמדות רמות הצריכה של היוד. הסקר הראשון נערך בין השנים 1974-1971, והשני בין השנים 1998-1994.19 השוואה בין שתי התקופות הראתה שצריכת היוד הממוצעת ירדה בחצי, מגמה שהמשיכה, אמנם בצורה מתונה יותר, בסקרי המשך במאה הנוכחית. בתקופה הראשונה, רק 3.9% הפרישו רמה נמוכה מדי של יוד, לעומת 11.3% בתקופה השנייה. בקרב האוכלוסייה הרגישה ביותר, נשים בגיל הפוריות, הממצא היה גרוע עוד יותר – 15.1% מהנשים הפרישו בשתן פחות מהמינימום המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי.20 זהו נתון בעייתי, מאחר שרמה נמוכה של יוד אצל אישה הריונית עלולה לפגוע במנת המשכל של הילוד.
האם זהו צירוף מקרים בלבד, שמספר הנשים שקיים אצלן מחסור ביוד, דומה למספר הנשים הלוקות בסרטן השד? ד"ר גיא אברהם כתב על נתון זה, "זוהי אחת מכל שבע נשים הנכנסת למרפאה של רופא, אך הרופאים מזמינים בדיקת יוד בשתן רק לעתים נדירות, אפילו בקרב פציינטיות עם גויטר ותת תריסיות. לאלו נרשמים בדרך כלל הורמוני בלוטת התריס."21
הנתונים של מחקרי NHANES מבוססים על ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי, המושפע מההיסטוריה של דחיית השימוש הרפואי ביוד. הרופאים המודרניים של פרויקט היוד מטפלים לפי רמות היוד התואמות את השקפתם, דבר שהוביל לטיפול יעיל במצבי בריאות שונים, כמתואר בכתביהם.22 לשיטתם, המחסור ביוד הנו שכיח הרבה יותר מכפי שמקובל לחשוב. ד"ר דיוויד ברוינשטיין,23 "כשהתחלתי לבדוק את רמות היוד בקרב הפציינטים שלי, נדהמתי לגלות מחסור בקרב 94.7% מהם. שמתי לב שרמות היוד של הפציינטים הסובלים ממחלות כרוניות, החל במחלות אוטואימוניות וכלה בסרטן, נמוכות לעתים קרובות בהשוואה לפציינטים בריאים יחסית... אני מאמין שהמגפה של סרטן השד במדינתנו הנה התוצאה – במידה לא קטנה – של המחסור ביוד."
המתעניין בטיפול באמצעות היוד, מוזמן לקבוע תור לייעוץ אצלי. הטיפול ביוד אינו עניין של "עשה זאת בעצמך".
1. Wiseman, R., Breast cancer hypothesis: a single cause for the majority of cases. J Epid Comm Health, 54:851-858, 2000. PMID: 11027200
2. http://www.optimox.com/pics/Iodine/IOD-02/IOD_02.htm
3. Abraham, G.E., The concept of orthoiodosupplementation and its clinical implications. The Original Internist, 11(2):29-38, 2004.
4. Eskin BA, Parker JA, Bassett JG, George DL. Human breast uptake of radioactive iodine. Obstet Gynecol 1974. 44:398–402.
5. Finley, J.W., Bogardus, G.M., Breast cancer and thyroid disease. Quart. Rev. Surg. Obstet. Gynec. 17:139-147, 1960.
6. Eskin B., et al. Mammary gland dysplasia in iodine deficiency studies in rats. JAMA, May 1967;200(8):691-695. PMID: 6071498
7. Smyth P., Thyroid Disease and Breast Cancer, J. Endo. Int., 16:396-401, 1993.
8. Giani C, Fierabracci P, BonacciR, et al. Relationship between breast cancer and thyroid disease: Relevance of autoimmune thyroid disorders in breast malignancy. J Clin Endocr & Metab, 1996; 81:990-994.
9. Smyth P., Thyroid Disease and Breast Cancer, J. Endo. Int., 16:396-401, 1993.
10. Shering SG, et al. Thyroid disorders and breast cancer.Eur J Cancr Prev. 1996 Cec 5(6):504-6. PMID: 9061284
11. Ibid.
12. Cann SA, van Netten JP, van Netten C. Hypothesis: iodine, selenium and the development of breast cancer. Cancer causes Control. 2000 Fet:11(2):121-7. PMID: 10710195
13. Aceves C, Anguiano B, Delgado G. Is iodine the gatekeeper of the integrity of the mammary gland? J Mammary Gland Biol Neoplasia. 2005 Apr;10(2):189-96. PMID: 16025225
14. Stadel BV. Dietary iodine and risk of breast, endometrial and ovarian cancer. Lancet. 1976 Apr 24;1(7965):890-1. PMID: 58152
15. Kapdi CC, Wolfe JN. Relationship to thyroid supplement for hypothyroidsim. JAMA 1976; 236(10):1124-1127. PMID: 988872
16. Stubner D, et al. "Hypertrophy and hyperplasia during goiter growth and involution in rats - separate bioeffects of TSH and iodine." Acta Endocr, 1967; 116:537-548. PMID: 3425165
17. Ghent, W., Eskin, B., Low, D., Hill, L., Iodine Replacement in Fibrocystic Disease of the Breast, Can. J. Surg., 36:453-460, 1993.
18. Thrall, K., Bull, R.J., Differences in the Distribution of Iodine and Iodide in the Sprague-Dawley Rat. Fundamental and Applied Toxicology, 15:75-81, 1990.
19. Hollowell J., Staehling N., Hannon W., Flanders D., Gunter E., Maberly G., Iodine Nutrition in the United States. Trends and Public Health Implications: Iodine Excretion Data from National Health and Nutrition Examination Surveys I and III (1971-1974 and 1988-1994) J. Clinical Endocrinology and Metabolism, 83:3401-3408, 1998.
http://www.cdc.gov/nutritionreport/99-02/part_4a.html 20
21. Abraham, G.E., Flechas, J.D., Hakala, J.C., Measurement Of Urinary Iodide Levels By Ion-Selective Electrode: Improved Sensitivity And Specificity By Chromatography On An Ion-Exchange Resin.The Original Internist, 11(4):19-32,2004
http://www.optimox.com/pics/Iodine/opt_Research_I.shtml 22
23. Brownstein, D., Clinical experience with inorganic, non-radioactive iodine/iodide. The Original Internist, 12(3):105-108, 2005
