שלום חברים,
לאחר פרסום המאמר האחרון אודות תרופות נוגדי דיכאון, קיבלתי פנייה מרופאה צעירה, כלהלן. לכן אני רוצה להבהיר בפירוש, שאינני ממליץ לאף אחד להפסיק ליטול תרופה מסוג זה או כל תרופה פסיכיאטרית אחרת, ללא פיקוח רפואי. הפסקת התרופה מהר מדי ו/או ללא פיקוח, מהווה סכנה מהותית. התפקיד שלי או של נטורופת אחר, הוא מתן עזרה שעשוייה לתמוך ולעזור לתהליך גמילה במידה שהוחלט על תהליך כזה, ולטפל במקור הבעיה באמצעים טבעיים. להלן, מכתבה של הרופאה ואחר כך תשובתי אליה.
דולב שלום,
בדרך כלל אני קוראת את דבריך בעניין רב, מסכימה עימם, או לא, אני מוצאת שהם מעוררי מחשבה. מאמרך בדבר הנזק שגורמים נוגדי הדכאון לאלה הנוטלים אותם, הפתיע אותי, משום שנראה שהמושג "דכאון קליני" נתפס בעיניך כדבר של מה בכך ולא כמסכן חיים.
לכל תרופה, תהה זו אפילו המשוכללת ביותר, מתלווים בנוסף להשפעות המיטיבות גם תופעות פחות נעימות, ולכן תמיד ניצבת בפני איש המקצוע וגם בפני המטופל עצמו, הצורך להעריך את הנזק מול התועלת של התרופה.
שער בנפשך שאדם הלוקה בדכאון קליני יקרא את מאמרך ויחליט על סמך דבריך להפסיק את הטיפול התרופתי שרשם לו רופא פסיכיאטר. בהנחה שרופא פסכיאטר שלמד קרוב לעשוריים, כדי לעסוק במקצוע, יודע את עבודתו ולא המליץ על טיפול תרופתי ללא סיבה, הרי שכעבור זמן מה ישובו למטופל הסימפטומים שדרדרו אותו אל חיק הדכאון הקליני. במקרה הטוב, ייפגעו רק איכות חייו ותפקודו, אך לא מן הנמנע ואפילו סביר להניח, שהדכאון יתפתח לאובדנות ואז למרבה הצער, אותו קורא נאמן ינסה ואף יצליח לשים קץ לחייו.
מה אז תאמר?
ברור לי שגישתך בטוב יסודה, אבל יש ביננו ולא מעטים שהחיים בעידן הזה נחווים אצלם כקשים מנשוא ולכן הם סובלים מדכאון כליני, הטיפול התרופתי שניתן להם, הוא חבל הטבור ששומר עליהם חיים ומתפקדים. לטעמי אסור לנו המטפלים לחוות דיעה בנושאים שביסודם שאלת חיים ומוות.
לתשומת לבך
ד"ר רחל
שלום רחל,
המאמר לא היה שלי, אלא תרגום של מאמר מדעי שפורסם בשנת 2012. מעולם לא אמרתי למישהו להפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות, ואני מקווה שאף אחד לא יבין דברים אלו כהמלצה לעשות כן. למרות העובדה שאני שונא תרופות נוגדות דיכאון ואני מסופק לגבי יעילותן (מה שגם מבוסס על מחקרים), אני מכבד את חוזקן, ומספר פעמים אפילו הזהרתי מטופלים להאריך את תקופת הגמילה שלהם מתרופות אלו, יותר מהתקופה שקבע להם הפסיכיאטר שלהם.
תרופות אלו גורמות לחוסר ויסות של מנגנוני הסרוטונין (פחות צפיפות של קולטנים), וכנראה מעולם לא חקרו ובדקו כמה זמן נדרש למוח לחזור לאיזון. כאשר מישהו מפסיק ליטול את התרופה ומגיב לכך בצורה שלילית, איננו יודעים אם הדבר נובע מחזרה למצבו הקודם או מעצם הפסקת נטילת התרופה. התרופות גם רעילות למוח, וגורמות למוות של תאים. מוטב לא להתחיל איתן, כי אחר כך קשה להפסיק.
מטופלים רבים פנו אליי בבקשה שאעזור להם להפסיק עם התרופות הללו, כי חייהם נפגעו מהן. לדעתי, רוב רובם של המרשמים אינם מוצדקים, והעובדה שפסיכיאטר למד 10 שנים בעיקר איך לתת תרופות, מעלה בזיכרוני את המשל הבא: אדם שיש לו פטיש - כל בעיה נראית לו כמסמר. אני גם מטיל ספק בהנחת היסוד של הפסיכיאטריה, שלפיה, דיכאון נגרם מחוסר איזון במוח, ושצריכים רק למצוא את הכימיקל הנכון. אף אחד אינו סובל ממחסור בתרופה.
"כל יום ניתנים אלפי מרשמים של נוגדי דיכאון, ללא הסתברות מוכחת לכך שהשפעתם תהיה שונה מזו של פלסבו". http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3020050/pdf/bjgp61-047.pdf
לעומת האנשים שהתרופות הצילו, ישנם גם אנשים שהן הרגו. המאמר מעלה את האפשרות שהנזק של תרופות אלה עולה על התועלת שלהן, ואינו מתייחס למקרה ספציפי. זה מה שכיניתי במקום אחר: "מאזן הגן עדן/גיהינום".
תודה שכתבת את דברייך, ובזכותך אשלח לרשימת התפוצה הערה על כך.
