מכתב למערכת "קול הנטורופתיה"
ד"ר דולב גילמור PhD, נטורופת
תגובה למאמר "תוספי מזון" (גיליון אוגוסט, 2004 עמ' 32)
אינני מסוגל להימנע מלהשיב תשובה למאמר הנ"ל, היות שמצאתי בו פגמים העלולים לגרום נזק לציבור השואף לבריאות מקסימלית.
א) ההשוואה בין תוספי מזון לתרופות, כי שניהם "החדרה לגוף של חומר כלשהו", הינה פשטנית מידי. ויטמינים, מינרלים, חומצות אמינו וחומצות שומן חיוניות הם חומרים הנמצאים בגוף באופן טבעי, שחיוניותם לבני אדם הוכחה, היות שכל אחד מהם משתתף בתהליכים מטבוליים רבים. לעומת זאת, כל תרופה הממוגנת על ידי פטנט הנה מולקולה שאינה מוכרת לגוף מימים ימימה, והיא פועלת באמצעות חסימת מנגנון מטבולי בסיסי וחשוב. לכן התרופות ככלל הינן מסוכנות.
ב) כל הדיבורים על כך ש"אין בטבע ויטמין יתום" ועל "חוסר באנרגיית הצ'י" בוויטמינים הסינתטיים הם רעיונות יפים, אבל הם לא יותר ממילים באוויר. מחבר המאמר, וכמו כן הגורמים הממסדיים הנצמדים לרמות המינימליות של סופלמנטציה לפי ה-RDA (הקצובה היומית המומלצת), מתעלמים מאלפי מחקרים מדעיים איכותיים, המצביעים על יעילותם הרבה של תוספי מזון רבים ועל בטיחותם במניעת מחלות ובטיפול בהן, לפעמים אף כאשר הם ניטלים ברמות הנחשבות ל"מינוני-ענק".
ג) על ויטמין C:
1. אין לזלזל באי-יכולתנו, בני האדם, לייצר ויטמין C בגופנו. כל יונק מייצר לעצמו כל יום בכבד ויטמין C בכמות הנמדדת בגרמים. מדוע שנחשוב שעלינו להסתפק ב-60 מ"ג ויטמין C ליום בלבד? עקב מוטציה בגֶן, חסר לנו, בני האדם, אנזים, שאצל יונקים האחרים הופך את הגלוקוז לוויטמין C. מצב זה תואם את הגדרתה של מחלה גנטית טיפוסית. אנחנו איננו "פרימיטיביים", אלא ההיפך. איבדנו את זה.
2. "הכמות היומית המומלצת", המקובלת אצל כותב המאמר, מספיקה כדי למנוע את מחלת הצפדינה הנוראה, אבל אינה מבטיחה כלל בריאות אופטימלית.
3. ריאקציית החמצון בין ברזל לוויטמין C אינה נחשבת לבעיה אלא במצב של עודף ברזל חמור (hemochromatosis), וגם כאן כל הדעות אינן שוות.
4. גם"במינונים גבוהים במיוחד", פועל ויטמין C כאנטי-אוקסידנט, ורק במינונים "גבוהים" ממלא ויטמין C את כל תפקידיו.
5. אני מזמין את כותב המאמר או כל אדם אחר להציג מחקר או מקרה קליני, המראה שוויטמיןC גורם (ולא רק עלול לגרום) לאבנים בכליות. זו דעה שהתפשטה בעולם כמו וירוס מחשבים. דעה זו מתבססת על העובדות שוויטמין C מעלה את רמות האוקסלט בדם, ושרוב האבנים בכליות עשויות מאוקסלט שקשור לסידן. אין להסיק מסקנות מממצאים מסוג זה. חשוב יותר לבצע סקירה של מחקרים המשווים בין אנשים הנוטלים יותר ויטמין C לאלה הנוטלים פחות. אפשר להתחיל בשני מחקרים שנערכו באוניברסיטת הרווארד (Curhan, 1996 ו-Curhan, 1999) על יותר ממאה אלף נשים וגברים. במחקרים אלה לא נמצאה כל קורלציה בין אבנים בכליות ובין צריכת ויטמין C. יותר מכך,Simon and Hudes, 1999 מצאו כי כל עלייה של 1.0 מ"ג/דצ"ל בריכוז של ויטמין C בדם מיוחסת דווקא לירידה של 28% בהופעת אבנים בכליות. תאמינו או לא, ישנם רופאים הטוענים שוויטמין C דווקא מסייע בטיפול בכמה סוגים של אבנים בכליות ומונע את הופעתן!
ד) הארכתי בעניין האבנים בכליות כדוגמה, אבל הכלל הוא שעיון במחקרים ובניסיון הקליני שהצטברו במשך 70 שנה, מלמד על כך שייחוס הרעלנויות השונות לוויטמינים הינו בדרך כלל מופרך.
ה) ה"קריאה לשנות את הגישה לתוספי מזון" מצד המוסד המוזכר בארה"ב, היא ניסיון אנטי-דמוקרטי בעליל, שמטרתו לגרום להורדת רוב תוספי המזון מהמדפים ולשלילת זכות הבחירה של הציבור. היצרנים של תוספי המזון אינם מסוגלים להשקיע סכומי-עתק במחקרים שיידרשו. התקציב של חברות התרופות המושקע בפרסומות בלבד הינו גדול יותר מסכום המכירות הכולל של כל תוספי המזון. ה"קוראים" מצהירים שטובת הציבור עומדת לנגד עיניהם, וכי הם רוצים להגן על הציבור מפני סכנות. אתם רוצים לדעת כמה בני אדם מתים כל שנה מוויטמינים? אפס. וכמה מתים מתופעות לוואי של תרופות? יותר ממאה אלף (סדר גודל של אסון מגדלי התאומים כל עשרה ימים). האגודות של הנטורופתים ושל כל ענפי הרפואה המשלימה/הטבעית/האלטרנטיבית בכל העולם לוחמות נגד חקיקה מסוג זה, וכך ראוי שיהיה.
בברכה,
דולב
