הקדמה
בחלק א' של סדרה זו על אודות "פרויקט היוד", סקרנו את ההיסטוריה הרפואית של היוד. לאחר כמאה וחמישים שנות שימוש נרחב ביוד כ"תרופה אוניברסלית", השם הטוב שלו דעך מאופן לא מוצדק, עד כדי הפסקה כמעט מוחלטת של השימוש בו במינונים מעל הקצובה היומית המומלצת. מטרת רופאי "פרויקט היוד", ושל ההולכים לאורם, היא להחזיר את היוד למקומו הראוי לו.
רופאים אלו כבר נתנו יוד לאלפי פציינטים במינונים שבין 6.25 ל-50 מ"ג. בצירוף עם השימוש ההיסטורי בחומר זה, מתבהרת תמונה ברורה של תועלתו הטיפולית. בכל זאת, ההתנגדות לשימוש ביוד מבוססת גם היא על מחקרים. לכן, לפני כל החלטה להמליץ על נטילת יוד, חייב המטפל להבין את המאזן הקיים בין התועלת הנצפית לבין הנזק האפשרי. גורם נוסף שיכול להקשות על קבלת החלטה בעניין זה, הוא האינדיבידואליות הביוכימית של בני אדם. תמיד קיימת האפשרות שאחוז קטן מהאנשים יגיבו בצורה שלילית לחומר שמועיל לרוב מוחלט של האנשים האחרים.
במאמר זה, נסקור לעומק את הטענות נגד היוד, ונעריך האם הן חזקות מספיק בכדי למנוע מאתנו מתן יוד במינונים המומלצים בפרויקט היוד.
תופעות הלוואי של יוד
הטענות שהיוד הוא חומר בעייתי, מתחלקות לארבעה סוגים: יודיזם, גרימת תת פעילות של בלוטת התריס (תת תריסיות), גרימת יתר פעילות של בלוטת התריס (יתר תריסיות) ואלרגיה ליוד. נבחן טענות אלו:
יודיזם (iodism)
תופעת היודיזם עולה במקביל למינון, ובמסגרתה מופיעים טעם מתכתי בפה, כאב ראש קדמי, יצירת רוק מוגבר, נזלת ותופעה בעור הדומה לאקנה. כעת נסקור את תופעת היודיזם במחקרים שונים, כדי להעריך את הרמה הצפויה של תופעה זו. שימו לב למינונים, בהשוואה לצריכה היומית המומלצת של 0.015 מ"ג, ולגבול הצריכה המרבית של מ"ג אחד:
באחד ממחקרי היוד החשובים, בו הוכח שיוד מטפל בגויטר ומונע אותו, נתן בשנת 1923 מרין יוד ל-2,190 נשים בוגרות במשך ½2 שנים, במינון של 9 מ"ג ליום בממוצע. תופעות של יודיזם הופיעו בקרב 0.5% (1 מתוך כל 200) מהנשים.1בשנת 1966, פרסמו שני חוקרים רוסים את התוצאות שקיבלו בנוגע למתן 10 עד 20 מ"ג יוד ל-167 פציינטיות הסובלות ממחלת שד מסוימת. לא נצפו אצלן כל תופעות לוואי, ולעומת זאת, חל שיפור אצל 72% מהן.2גהנט ועמיתיו נתנו מינונים שונים של יוד במחקרים על מחלת שדיים פיברוציסטיים. בקבוצה שקיבלה 31-62 מ"ג ליום, נצפה שיפור אצל 70% מהפציינטיות, ויודיזם אצל 3% מהן. מתוך 1,365 פציינטיות שקיבלו 3-6 מ"ג, 74% מהן חוו שיפור, והיודיזם הופיע אצל 0.1% מהן בלבד.3
סיכם ד"ר גיא אברהם את ניתוח הנתונים ממחקרים אלו ואחרים: "נמצאת קורלציה ישירה בין שכיחות היודיזם לבין מינון היוד הנצרך: 0% יודיזם במינון יומי של 1.4-2 מ"ג, 0.1% במינון של 3-6 מ"ג, 0.5% במינון של 9 מ"ג, ו-3% עם 31-62 מ"ג."4
למרות העובדה שהיודיזם הוא תופעת הלוואי השכיחה ביותר של היוד, הוא בכל זאת נדיר. התופעות שלו אינן מסוכנות, וחולפות מעצמן תוך כמה ימים לאחר הפסקת נטילת היוד. אחר כך, ניתן להמשיך במינון נמוך יותר. אין שום דבר בממצאים על היודיזם שמצדיק את ההימנעות מנטילת מינונים טיפוליים שלו.
תת פעילות של בלוטת התריס כתוצאה מנטילת יוד
אספתי תריסר מאמרים בנושא היוד כגורם לתת-תריסיות (iodine-induced hypothyroidism). מאמרים אלו מדברים על התופעה כאילו הנה נתון שאין עליו עוררין. לעומת זאת, הבחנה עמוקה מטילה ספק בכך.
במאמר הראשון בסדרה, שללנו את קיומו של "אפקט וולף-צ'ייקוב", הגורס שרמה גבוהה מדי של יוד בדם מפסיקה את ייצורם של הורמוני בלוטת התריס, וגורמת לתת פעילות של הבלוטה. בנוסף לרקע ההיסטורי של השימוש ביוד ללא הופעת אפקט וולף-צ'ייקוב, גוברת דעתם של רופאים מודרניים, שנתנו יוד לאלפי מטופלים במינונים שהיו מאות מונים מעל הקצובה היומית המומלצת, על דעתם של שני חוקרים אלו, שביססו את התיאוריה שלהם על הבנה מפוקפקת של מחקר אחד על חולדות. בעיניי, זה מפליא שהעולם השתכנע בדבר זה על בסיס יסוד כה רעוע.
מלבד ההבנה של ההשפעה של אפקט וולף-צ'ייקוב על ההשקפה הרפואית, חשוב להבין דבר אחד נוסף. ישנן תרופות שמכילות יוד, כמו אמיודרון, תרופה המטפלת בהפרעות בקצב הלב. במקרים לא מעטים, לאחר השימוש בתרופות אלו, מגיע המטופל למצב של תת תריסיות.5 החוקרים והרופאים מאשימים את היוד כגורם לתת-תריסיות, אך אינם חוששים שהמולקולה כולה של התרופה היא בעצמה הגורם לכך. אינני מבין למה. להורמונים של בלוטת התריס ישנה השפעה רבת עוצמה על הגוף, וכולם יודעים שההורמון כולו משפיע, ולא רק היוד הנבנה בתוכו. אמיודרון עובד בצורה מושהית ומשחרר כ-9 מ"ג יוד ליום. האם היוד הזה גורם לתת-תריסיות? אם כן, מדוע בכל המחקרים שקראתי, אין דיווחים על כך שמתן יוד בפני עצמו במינונים כאלה גורם לזה? הרי מיליארדי מנות של יוד במינון דומה נצרכו במשך ההיסטוריה ללא גרימת כל נזק. למה בקרב האוכלוסייה ביפן, הצורכת בממוצע 13.8 מ"ג יוד ליום, תת התריסיות הנה כה נדירה?
תת פעילות של בלוטת התריס נתגלתה בקרב כמה אנשים שנטלו תרופות מכייחות המכילות יודיד אשלגן.6 מינון בתרופות אלו מגיע לכ-300 מ"ג ליום, מינון גבוה מאוד. כאשר יודיד אשלגן במינון כזה ניתן במחקרים במשך 120 יום לפציינטים עם היסטוריה של דלקת אוטואימונית בבלוטת התריס, או עם מחלת גרייבס (יתר תריסיות) לאחר טיפול ביוד רדיואקטיבי או בניתוח, אחוז קטן מהפציינטים הגיעו למצב של תת פעילות. האם הם בחנו מקרים אלו היטב, כדי להיות בטוחים שהיוד הוא זה שגרם למצב? הרי 90% מבין חולי הגרייבס המטופלים בשיטות אלו, מגיעים לתת פעילות תוך שנה. האם חולי האסתמה נטלו תרופות אחרות הפוגעות בבלוטת התריס? האם היה גורם אחר? האם החוקרים ניסו למצוא קשר בין היוד לבין תת פעילות הבלוטה, רק מפני שהאמינו באפקט וולף-צ'ייקוב?
אין ללמוד מכל הנ"ל שישנה סכנה ממשית בנטילת יוד רגיל – לא רדיואקטיבי ולא כזה המצוי בתוך תרופה – במינוים הטיפוליים שמציעים רופאי פרויקט היוד. גם אם ניתן למצוא מספר מקרים נדירים בהם אכן הייתה ליוד השפעה שלילית, הרי מאזן התועלת מול הסיכוי לנזק מוטה בצורה ברורה ביותר לכיוון התועלת.
יתר פעילות של בלוטת התריס כתוצאה מנטילת יוד
אנשים מעטים הנוטלים יוד סובלים מסימפטומים של יתר תריסיות: דופק לב מהיר, עלייה בחום הגוף ועצבנות. ברוב המקרים, מופיעים סימפטומים אלו אצל אנשים הנוטלים גם הורמונים של בלוטת התריס כמו T4 (אלטרוקסין, לדוגמה). בקרב אנשים אלה, מגבירה תוספת היוד את הייצור הפנימי של הבלוטה, בנוסף להורמונים ממקור חיצוני. במקרים אלה, במקום לחשוש מפני נטילת יוד, זאת הזדמנות מצוינת להתחיל להוריד את המינון של ה-T4, ולאפשר לבלוטת התריס לחזור לתפקד בצורה נורמלית, כי כנראה, הצורך ליטול הורמונים נבע ממחסור ביוד. לפי ניסיונו של ד"ר דיוויד ברוינשטיין, הורדת מינון ה-T4 עוזרת להיפטר מהסימפטומים, ומטופלים הנוטל T4 במינון נמוך (פחות מ-90 מק"ג), עשויים להפסיק לגמרי ליטול את התרופה.7 בכל אופן, גם אם נטילת יוד גורמת למיעוט קטן של אנשים לסימפטומים לא נעימים, המצב אינו מסוכן, וחולף תוך כמה שעות. הימנעות מנטילת יוד בגלל החשש מכך, אינה מוצדקת.
שאלה יותר קשה היא, האם נטילת יוד עלולה לגרום ליתר תריסיות שלא חולפת. במקומות בהם מחסור ביוד בקרקע גורם לשכיחות של גויטר (אפריקה,8 איראן,9 סין10 ופולין11), נמצא שהוספת יוד למלח שולחן גרמה לעלייה קטנה ביתר תריסיות. למרות העובדה שמחקרים אלו תרמו לפחד מפני נטילת היוד, בכל המחקרים, הסיקו החוקרים עצמם שהעלייה ביתר תריסיות לא הייתה משמעותית, או שהייתה זמנית, או שנבעה מליקויים בתכנית הוספת היוד. למעשה, ניתן להסיק שמחקרים אלו אינם מהווים כל סיבה לחשוש מפני נטילת יוד.
אנו חייבים להתייחס גם לדיווחים על אודות מקרים בהם הופיעה יתר תריסיות בקרב אנשים בודדים לאחר נטילת יוד. מצאתי כעשר עבודות שדיווחו על תופעה זו. כמו במקרים של גרימת תת תריסיות על ידי יוד, לא הפרידו החוקרים בין תרופות המכילות יוד במבנה המולקולרי, לבין נטילת יוד בפני עצמו, וכך קשה לומר שהיוד עצמו היה זה שגרם ליתר תריסיות. ישנם מקרים בודדים, בדרך כלל מקרים בהם בלוטת התריס הייתה פגומה לפני מתן היוד, בהם לא ניתן לקבוע בצורה ברורה למה לקו האנשים ביתר תריסיות. לדוגמה, החוקרים מאשימים את היוד בגרימת יתר תריסיות בקרב פציינטים אשר טופלו ואוזנו בתרופות נוגדות תירואיד (שפוגעות בבלוטה מבחינה תפקודית).12 שתי נשים בקטגוריה זו פיתחו יתר תריסיות לאחר שהן קיבלו כ-300 מ"ג תמיסת יוד במשך 90 יום.
בנושא זה, מסכמים החוקרים פרדקין ו-וולף:13למרות העובדה שישנם דיווחי מקרים בודדים של גרימת יתר תריסיות על ידי יוד לאחר הטיפול בתמיסת יודיד אשלגן, ראוי להעריך אותם, לאור העובדה שמעל מאה מיליון טבליות של יודיד אשלגן נרשמות כל שנה במדינה זו. במחקרים על מתן יודיד אשלגן במינונים של 1.6 עד 6.4 גרמים [1,600 עד 6400 מ"ג] ליום לקבוצות גדולות – 2,404 ו-502 פציינטים – לא נתגלו מקרים של יתר פעילות של בלוטת התריס.
לסיכום, המקרים הבודדים בהם נמצא קשר כלשהו בין נטילת יוד ליתר תריסיות, אינם מהווים עילה להימנע מהטיפול ביוד המוצע על ידי רופאי פרויקט היוד.
אלרגיה ליוד
תגובה אלרגית ליוד הנה תופעה קיימת אך נדירה. כותב ד"ר ברוינשטיין:14 "אלרגיה ליוד רגיל, לא רדיואקטיבי, הנה נדירה. אני ועמיתיי טיפלנו במעל 3,000 פציינטים, ונתקלתי ב-3 פציינטים עם אלרגיה ליוד. אלרגיה לדגים, לפירות ים או ליוד רדיואקטיבי מתפרשת לפעמים כאלרגיה ליוד רגיל. אלרגיה אמיתית ליוד הנה נדירה מאוד."
תגובת ניקוי רעלים
ליוד, כלור, ברום ופלואור יש תכונה מבנית משותפת, אבל רק ליוד ישנו תפקיד חיוני בגוף. כל היתר הנם רעילים. בעולם המודרני, אנו נחשפים יתר על המידה לחומרים אלו והם מצטברים בגוף. התכונה המשותפת להם יוצרת תחרות ביניהם, ואחד דוחף את השני ומחליף אותו. ישנם מומחים, הסבורים למשל, שהוספת פלואוריד למי השתייה תורמת לעלייה בתת הפעילות של בלוטת התריס, כי הפלואוריד מתחרה עם היוד ומעכב את בניית הורמוני הבלוטה.
נטילת מינון טיפולי של יוד גורמת להפרשת רעלים אלו לזרם הדם, ואחר כך הם מופרשים בשתן.15 בנוסף, חלק מהנבדקים הפרישו כמויות גדולות של כספית, עופרת וקדמיום כבר יום אחד לאחר נטילת היוד; הפרשת אלומיניום ההלה רק לאחר חודש או יותר. זאת אומרת שיוד הוא חומר שמנקה את הגוף מרעלים.
שחרור הרעלים בתחילת הצריכה של היוד עלול לגרום לתופעות לא נעימות, כמו כאבי ראש והרגשה כללית לא טובה. במקרים אלה, מורידים את המינון של היוד במשך שבועיים, ושותים הרבה מים עד שהתגובה עוברת, ואז מנסים שוב את המינון הטיפולי.
סיכום
במאמר זה, ניסיתי להבהיר את כל התופעות השליליות המיוחסות לנטילת יוד, ולייחס אותן לנטילתו במינונים שמציעים הרופאים של פרויקט היוד. חלק מתופעות אלו, ספק בכלל אם הן קיימות, חלק מהן קיימות אבל הנן נדירות, ורובן ככולן חולפות במשך פרק זמן סביר אם מפסיקים ליטול יוד.
הסיכום שלי הוא, שאין מניעה מליטול את המינונים המוצעים, אבל תמיד יש לשים לב לאפשרות של תופעות שליליות, במיוחד אצל מטופלים שכבר הופיעו אצלם בעיות בבלוטת התריס. ולכן נטילת יוד מחייבת פיקוח של מטפל שבקי בכתבים של מובילי פרויקט היוד. התכנית הטיפולית כוללת תכנית תזונתית כללית עם תוספים שעובדים יחד עם היוד.
עכשיו לאחר שסיכמנו באופן כללי מדוע אין כל מניעה מליטול תוספים של יוד, נעבור במאמרים הבאים לנושא של "למה כן".
לחלק ג': יוד ופעילות יתר של בלוטת התריס
1. Marine D. "Prevention and treatment of simple goiter." Atl Med J, 1923; 26:437-442.
2. Vishnyakova VV and Muravyeva NL. "On the treatment of dyshormonal hyperplasia of mammary glands." Vestn AkadMed Nauk SSSR, 1966; 21:19-22.
3. Ghent W, Eskin B, Low D, and Hill L. "Iodine replacement in fibrocystic disease of the breast." Can J Surg, 1993; 36:453-460.
4. Abraham, G.E., Flechas, J.D., Hakala, J.C., Optimum Levels of Iodine for Greatest Mental and Physical Health. The Original Internist, 9:5-20, 2002.
5. Markou K, Georgopoulos N, Kyriazopoulou V, et al. "Iodine-induced hypothyroidism." Thyroid, 2001; 11:501-510.
6. Korsager S, Ostergaard Kristensen HP. Iodine-induced hypothyroidism and its effect on the severity of asthma. Acta Mid Scand. 1979. PMID: 760398
7. Brownstein, D., Clinical experience with inorganic, non-radioactive iodine/iodide. The Original Internist, 12(3):105-108, 2005.
8. Delange, et al. Risks of iodine-induced hyperthyroidism after correction of iodine deficiency by iodized salt. Thyroid 1999. PMID: 10411116
9. Azizi et al. Reappraisal of the risk of iodine-induced hyperthyroidism: an epidemiological population survey. J Endocrinol Invest. 2005 PMID: 15816367
10. Yang et al. Epidemiological survey on the relationship between different iodine intakes and the prevalence of hyperthyroidism. Eur J Endocrinol. 2002 PMID: 00980615
11. Lewinski et al. Iodine-induced hyperthyroidism--an epidemiological survey several years after institution of iodine prophylaxis in Poland. J Endocrinol Invest. 2003. PMID: 12762642
12. Roti E, Uberti ED. Iodine excess and hyperthyroidism. Thyroid 2001 May. PMID: 11396708
13. Fradkin JE, Wolff J. "Iodide-induced thyrotoxicosis." Medicine, 1983; 62:1-20. PMID: 6218369
14. Brownstein, D., Clinical experience with inorganic, non-radioactive iodine/iodide. The Original Internist, 12(3):105-108, 2005.
15. Abraham, G.E.,The Combined Measurement of the Four Stable Halides by the Ion-Selective Electrode Procedure Following Their Chromatographic Separation on a Strong Anion Exchanger Resin: Clinical Applications The Original Internist, 171-195, December 2006.
