לפני כחמישים שנה, כתב חתן פרס הנובל, אלברט סנט ג'ורג'י:1 "בהיותי סטודנט לרפואה, המינרל יוד היה התרופה האוניברסלית. אף אחד לא הבין מה הוא עשה, אך הוא עשה משהו טוב. אנו הסטודנטים סיכמנו את המצב בחרוז קטן:
אם אינך יודע, מדוע, מה או לאן,
אז תרשום מיד את יודיד אשלגן.
ההיסטוריה הרפואית של היוד היא סיפור קצת מוזר. לאחר גילויו לפני 200 שנה, הוא מיד מצא את מקומו הראשון ברפואה כתרופה לזפקת (גויטר), שהוא התנפחות של הצוואר מתחת לפיקה בגלל בלוטת תריס מוגדלת. משם התפרש שימושו במגוון רחב של מצבים רפואיים בעייתיים: דלקות אקוטיות, שיגדון (גאוט), כיבים, עגבת, לופוס, נמק, אסתמה, הרעלת מתכות, הפרעות בפעילות בלוטת התריס, ציסטות בשדיים ועוד.
הדבר המעניין ביותר עבורנו לגבי היוד, מלבד השימוש הנרחב בו, הוא נושא המינון שלו. כיום, מציבות ההנחיות של משרדי הבריאות את הקצובה היומית המומלצת ב-0.150 מ"ג, ואת גבול הצריכה המרבית של היוד ברמה היומית של 1 מ"ג (1000 מק"ג). בואו נשווה מינון זה למינונים בזמנים ההם:
- בשנת 1920, במחקר מבוקר, דיווח מרין על תוצאות חיוביות במניעת גויטר בקרב נשים בוגרות, ללא תופעות לוואי שליליות. המינון? 9 מ"ג.2
- באנציקלופדיה בריטניקה של שנת 1911, דווח על טיפול שגרתי מוצלח בעגבת (סיפיליס). המינון? 300 מ"ג עד 1,800 מ"ג.3
- סטאר (1928)4 ותומפסון (1930)5 הגיעו לרמות הצלחה של 88% ושל 92% בטיפול ביתר פעילות בלוטת התריס (היפרתיראוידיזם), בעזרת מינונים יומיים של 6 עד 90 מ"ג יוד.
- במאמר שהופיע בעיתון של אוניברסיטת הרווארד (1940), סקר המחבר סאלטר את השימוש הרפואי ביוד, והתפלא מהתוצאות שהושגו ללא תופעות שליליות באמצעות יוד, במינונים הנמדדים באלפי מיליגרמים לזמן ממושך.6
בימים ההם, השימוש ביוד היה שכיח בקרב רוב רובם של הרופאים, בדומה לתרופות של היום כמו אספירין. כיום, השימוש המצוי הכמעט יחיד ליוד הוא מריחה חיצונית על פצעים.
מה קרה?
אני בטוח שאתם כבר חושבים, "אז מה קרה שגרם להפסקה כמעט טוטלית של השימוש הרפואי ביוד, וגרם להערת אזהרה מפני נטילת מינונים 'גבוהים' שלו? מן הסתם, נמצאו סכנה מסוימת ותופעות לוואי קשות!" האמת שונה, אז בואו ונראה.
פרויקט היוד
בשנת 2000 , החל ד"ר גיא אברהם, לשעבר פרופסור לגינקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, לסקור לעומק את כל הספרות הרפואית בנושא היוד, כדי להבין את התשובות לשאלות כמו הנ"ל. לאחר שהוא הגיע למסקנות– שהיוד מוזנח ונדחה שלא כדין, הוא יזם את "פרויקט היוד". ד"ר אברהם ורופאים אחרים, כמו ד"ר דיוויד ברוינשטיין, רופא משפחה במישיגן, וד"ר הורהי פלצ'ס מקרוליינה הצפונית, התחילו לטפל במגוון בעיות בריאותיות באמצעות מתן יוד במינונים שבדרך כלל היו בין 6.25 ל-50 מ"ג ליום. עבודתם היסודית ענתה על השאלות בנוגע לבטיחות של יוד ובנוגע ליעילותו הרפואית. שלושת הרופאים הללו מהווים השראה לרופאים ותזונאים רבים, וכיום, ישנם מאות מטפלים שצוברים ניסיון במתן יוד במינונים כאלה לעשרות אלפי מטופלים. אם היוד היה חומר מסוכן, היינו כבר יודעים את זה. אם הוא לא היה יעיל, היינו מפסיקים להשתמש בו.
בהיותי סטודנט לתזונה טבעית, למדתי על היוד את מה שגם הרופאים לומדים: שכמעט כל היוד בגוף מצטבר בבלוטת התריס, וכי אין לאף איבר אחר צורך בו. ועוד, שהצריכה היומית המומלצת שלו (כ-150 מק"ג ליום) עונה על הצרכים של הבלוטה, ושאסור ליטול יותר מזה. למרבה הצער והסבל, מידע זה הנו מוטעה. במצב של רוויה, בלוטת התריס מכילה 50 מ"ג של יוד, וזה מהווה רק 3% מתוך כ-1500 מ"ג יוד שמצטברים בכל הגוף במצב של רוויה מלאה.7 הרשימה של האיברים האחרים הצוברים את היוד, כוללת את השחלות, השדיים, הכבד, השרירים, הקיבה והעור.
הוחל פרויקט היוד כדי "לגלות מחדש את היוד כתרופה האוניברסלית".
הפסקת השימוש ביוד
ה"נפילה" של היוד התרחשה בעיקר בעקבות שלושה אירועים. ראשית, בשנת 1924 בארצות הברית, החלה הוספת יודיד אשלגן למלח שולחן. נוהל זה היה מיועד לספק את הצריכה היומית המומלצת של יוד לכלל האוכלוסייה, ואכן הצליח להפחית בצורה משמעותית ביותר את השכיחות של גויטר. הדבר טוב ויפה, אבל העשרת המלח ביוד העניקה תחושת ביטחון כוזב, ורבים מבין הרופאים כבר הפסיקו להשתמש ביוד. למעשה, היוד במלח אינו מספיק כדי להרוות את כל הרקמות ביוד. יש לציין, שהצריכה היומית המומלצת של כל חומר מעולם לא נועדה כדי לספק את הצרכים המלאים של כלל האוכלוסייה, אלא כדי למנוע מחלת חסר חמורה בקרב האוכלוסייה הבריאה. בין שתי מטרות אלו ישנו פער גדול.
המכה השנייה התחילה בשנות השלושים. חוקרים הצליחו לסנתז את ההורמון תירוקסין (T4), והתחילו לרשום אותו למאובחנים בתת פעילות של בלוטת התריס, עד שהשימוש ביוד לצורך זה נעלם. ההורמון אכן עובד יפה ומשפר את החיים של נוטלו, אך מצד שני, השימוש הנרחב בו גובה מחיר: היות שכבר מתבטל הצורך בייצור הורמונים בבלוטת התריס, זאת מתנוונת ומצטמקת במשך השנים. בנוסף, היות שלא מטפלים בשורש הבעיה, שברוב המקרים הוא מחסור ביוד, השיפור באיכות החיים אינו מושלם. זאת ועוד, המחסור הכלל גופי בחומר החיוני, יוד, נותר בעינו. אין דבר טיפשי יותר מאשר להכניס לגוף את ההורמון הבנוי, במקום החומר הדרוש לבנייתו (T4 בנוי מחומצת האמינו טירוסין, עליה קשורים 4 אטומים של יוד). בכל מקרה של תת פעילות של בלוטת התריס, ראוי לתת יוד במינון הנכון (ביחד עם תכנית תזונתית מלאה), ואם זה לא עוזר באיזון הרמה ההורמונלית, רק אז ניתן לתת את ההורמון. מה יכול להיות יותר הגיוני מזה?
האירוע השלישי שגרם לנפילתו של היוד כתרופה, היה בשנת 1948, כאשר החוקרים וולף וצ'ייקוב כתבו שרמת יוד בדם מעבר לסף מסוים מעכב את ייצורם של הורמוני הבלוטה וגורם לתת פעילות ולגויטר.
מה באמת מצאו וולף וצ'ייקוב? השניים הזריקו יוד רגיל לחולדות בכמויות עולות, ואחר כך הזריקו יוד רדיואקטיבי ועקבו אחרי הספיגתו לתוך בלוטות התריס. הם גילוי שכאשר רמת היוד בדם מגיעה ל 0.2 מ"ג/ליטר, נפסקת הספיגה של היוד הרדיואקטיבי לבלוטה. ד"ר אברהם מסביר:8 שההסבר הנכון לתופעה הוא פשוט: כאשר רמת היוד בדם עולה, הבלוטה סופגת יוד עד כדי רוויה, ולכן ליוד רדיואקטיבי כבר אין מקום להיכנס אליה. הדבר דומה לניסיון להוסיף מים לכוס מלאה. החוקרים סיכמו וכתבו, שהפסקת הספיגה מראה שהבלוטה מפסיקה לייצר הורמונים, אבל השניים לא בדקו את רמות ההורמונים ולא מצאו גויטר בקרב החולדות. מעולם לא התבצע כל מחקר אחר המאשר את סיכומם, לא בחיות ולא בבני אדם. למרות זאת, התופעה הפיקטיבית קיבלה את השם, "אפקט הוולף-צ'ייקוב", והידיעה התפשטה כעובדה מוכחת בקרב כלל האנדוקרינולוגים. עד היום, בספרים ובאתרי רפואה באינטרנט, אנו מוצאים הצהרות חד-משמעויות, כמו "כמות רבה של יוד יכולה לעצור את ייצור הורמון התירואיד".
כותב ד"ר דיוויד ברוינשטיין, "הניסיון הקליני שלי באספקת יוד בערך ל-4,000 פציינטים, הראה בצורה ברורה שלא קיים כל קשר בין מתן יוד במינונים יומיים של 6.25 עד 50 מ"ג, לבין עלייה במקרים של תת פעילות של בלוטת התריס... ההיפך הוא הנכון: השימוש ביוד נמצא יעיל בטיפול בבעיות אלו, עם מינימום של תופעות לוואי שליליות."9 גם ד"ר פלצ'ס כתב: "טיפלתי באמצעות יוד ביותר מ-1,000 פציינטים, ומעולם לא נתקלתי באפקט וולף-צ'ייקוב."10 אפקט וולף-צ'ייקוב לא היה ולא נברא.
המסקנה: השימוש ביוד נדחה ללא סיבה מוצדקת. במאמרי המשך, נסקור את השימוש המוצלח ביוד בבעיות בריאותיות שונות, ואת תופעות הלוואי והאזהרות המלוות את שימושו.
1. Szent-Györgyi A. Bioenergetics. Academic Press, New York, 1957; 112.
2. Marine D. "Prevention and treatment of simple goiter." Atl Med J, 1923; 26:437-442.
3. "Iodine." In: Encyclopedia Britannica, 11th Edition, 1910-1911, Vol. XIV. 725-726.
4. Starr P, Walcott HP, Segall HN, et al. "The effect of iodine in exophthalmic goiter." Arch Int Med, 1924; 34:355-364.
5. Thompson WO, Thompson PK, Brailey AG, et al. "Prolonged treatment of exophthalmic goiter by iodine alone." Arch Int Med, 1930; 45:481-502.
6. Salter WT. The Endocrine Function of Iodine. Harvard University Press, Cambridge, MA, 1940; 254-255, 261, 268-269.
7. Abraham GE. "The concept of orthoiodosupplementation and its clinical implications." The Original Internist, 2004; 11(2):29-38.
8. Abraham, G.E.,The History of Iodine in Medicine Part III: Thyroid Fixation and Medical Iodophobia. The Original Internist, 13: 71-78, June 2006
9. Abraham, G.E., Brownstein, D., Validation of the orthoiodosupplementation program: A Rebuttal of Dr. Gaby's Editorial on iodine. The Original Internist, 12(4): 184-194, 2005
10. Flechas, J.D., Orthoiodosupplementation in a primary care practice. The Original Internist, 12(2):89-96, 2005.
